בלה פסטור

ספר זה מספר את סיפור שורשיו של אבי ושל מסע חייו הבלתי רגיל. 

סיפורו של בלה פסטור מהווה תעודה היסטורית רבת ערך. חייו והישגיו עוצבו על-ידי הזרמים הכבירים שהנחו את השביל המסוכן שבו הלכה יהדות הונגריה – ולמעשה, של רוב יהדות מרכז אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא היה אחד האנשים המובילים שהתנסו, השפיעו ותיעדו את האירועים הטרנספורמטיביים של עמו ושל תקופתו. כאשר הפכה הונגריה לעצמאית בתחילת המאה; כאשר, מאוחר יותר, היא נעשתה יותר ויותר אנטישמית, ובסופו של דבר שיתפה פעולה עם הנאצים; כאשר יהודים רבים היגרו למדינת ישראל החדשה וטיפחו אותה, אחרי השואה; כאשר ברלין הפכה למוקד המרכזי של המלחמה הקרה; וכן במשך נקודות מפנה חשובות אחרות בהיסטוריה – אבי היה נוכח שם מקרוב, והשפיע השפעה משמעותית. 

זוהי גם הביוגרפיה של אדם רב-כישרוני באופן יוצא דופן. אבי ביים, הפיק ושיחק בסרטים והצגות תיאטרון בהונגריה, ישראל וגרמניה. הוא גם היה כתב עיתונאי פורה, חד-הבחנה ומשעשע. הוא היה הומוריסט, אמרגן, וצופה חד-מבט באנשים ובנסיבות שסבבו אותו. הוא תמיד היה „הרוח החיה במסיבה“ – האדם השנון והכריזמטי ביותר בחדר. מה שהניע אותו היה יצירתיותו החדשנית – שהיה לו אומץ בלתי נדלה לבטא אותה, למרות הכוחות השליליים שעמדו בדרכו. 

 

במיוחד בעבורי, התפתחותו של ספר זה והספר עצמו היו מסע של תגליות. את רוב מה שנמצא בספר לא ידעתי כלל עד שהנושא נחקר והועלה על הכתב. תכופות, ילדים לא שואלים והורים לא מספרים. יתכן שזה נכון במיוחד אצל ניצולי שואה, או למעשה, לניצולים של כל סבל טראומטי, הרסני ובלתי נתפס, שקשה מדי לדבר עליו. זה היה נכון במקרה של אבי ושלי. במשך עשרה חודשים, החל במרץ 1944, למעלה מ-500,000 יהודים הונגרים נשלחו למות במחנות ריכוז. חייו של אבי ניצלו הודות לאיכרים הונגרים לא-יהודיים שהסתירו אותו בחווה שלהם. חייה של אמי ניצלו כיוון שהיא קיבלה מקלט בשגרירות השוויצרית בבודפשט יחד עם אביה, עורך דין חשוב שייצג את ממשלת שוויץ בהונגריה. אבי ואמי נישאו אחרי המלחמה, ב-1948, והיגרו לישראל בשנת 1949. 

 

עם זאת, אבי ואני היינו מופרדים לא רק על-ידי מה שלא סופר ולא נשאל עליו. הופרדנו גם על-ידי הפרש הגילאים בינינו: כאשר נולדתי בשנת 1950 בישראל, אבי היה בן 55, וכאשר הוא נפטר בגיל 71 בניו-יורק, אני הייתי בן 16. (הוא היה מבוגר מאמי ב-23 שנה). היינו גם מופרדים פיזית רוב הזמן מאז שהייתי בן 9 ועד הגיעי לגיל 13, כאשר הוא חי בברלין ואילו אמי ואני גרנו בניו-יורק. (הוא הצטרף אלינו בניו-יורק למשך שלוש השנים האחרונות של חייו). כמו כן, היינו מופרדים מבחינה תרבותית: אבי היה התגלמות האירופאיות מבחינת השכלתו הספרותית, חוש ההומור שלו, העדפותיו הגסטרונומיות וכן הלאה, ואילו אני הפכתי בלי בושה לבן-עשרה אמריקני, והייתי חסר הן את הסבלנות והן את החוכמה להעריך כראוי את דרכיו של אבי. (מטעמי נוחות, אמי ואני שינינו את שם משפחתנו ל-Pastor, בעוד אבי המשיך להשתמש באיות Pásztor על מנת לשמור אמונים למורשתו). 

על כן, ספר זה ממלא את הפער של מה שלא ידעתי או לא הערכתי כראוי. 

​

אני חייב תודה עצומה ואינסופית לאנה סלאי על כך שעשתה כל זאת לאפשרי – על התעודה ההיסטורית, על הביוגרפיה היוצאת דופן, ועל מסע התגליות הזה. היא חקרה באופן יסודי ומעמיק את נושאו של ספר זה, וכתבה עליו מתוך הערצה וחיבה אמיתיות לאדם שאותו מעולם לא פגשה. לאחר שהיגרה בעצמה לישראל מהונגריה (אם כי היה זה ארבעה עשורים אחרי הגירתו של אבי לשם), ובהיותה היסטוריונית תרבותית ופרופסורית של התפוצה היהודית בהונגריה, היא נתקלה בסיפורו של אבי והתחילה לחקור אותו. היא רצתה לכתוב ספר על חייו, ואיכשהו מצאה אותי ופנתה אליי (בנו היחיד) בארה”ב בינואר 2016. בפעם הראשונה שוחחנו בטלפון במשך כמעט שעתיים. (אנה קוראת אנגלית אך לא דוברת את השפה; ואילו אני מדבר הונגרית, השפה שבה דיברו הוריי בבית כאשר גדלתי, אך לא קורא בשפה זו. לפיכך, דיברנו בהונגרית). בסיום שיחתנו, אמרתי לאנה שלמדתי ממנה על אבי יותר משידעתי אי פעם לפני כן. ביקשתי ממנה לכתוב את הספר הזה, ועמדתי על כך שאני אממן את כתיבתו. בחודשים שלאחר מכן, כאשר עמדנו בקשר קבוע ולבסוף אף נפגשנו בישראל, התפתחו אצלי הערצה וחיבה לאנה – על האינטליגנציה שלה, על טוב לבה וכנותה. אני רואה ספר זה כמתנה שהיא העניקה לי, ועל כך אני מכיר לה תודה אינסופית. 

 

אני גם מכיר תודה עמוקה לאנה מנצ’ין על כך שתרגמה כה יפה את הספר מהונגרית לאנגלית, כך שילדיי, אנשים אחרים ואני נוכל לקרוא אותו. אף יותר מכך, אני מודה לאנה מנצ’ין על תרומותיה הנאות והמשמעותיות כעורכת. היא נולדה בהונגריה והתחנכה בארצות-הברית. יש לה דוקטורט בהיסטוריה של אירופה המודרנית מאוניברסיטת בראון. כותרת התזה שלה היא “משָלים של מודרניוּת: סרטי בידור ודימויה וייצוגה של החברה בתרבות בהונגריה שבין המלחמות”. הידע שלה סייע להציב את התקופה הקריטית הזאת בחייו של אבי בתוך ההקשר שלה. אני מודה גם לה על המתנה שהעניקה לי. 

 

ספר זה הוא מַתָּנה בדרכים נוספות. 

זוהי מתנה לאלה המתעניינים בהיסטוריה של התיאטרון, הקולנוע והעיתונאות במחצית הראשונה של המאה העשרים בהונגריה, כאשר הרבה מהיסטוריה זו נוצר על-ידי יהודים, וכן בשנים הראשונות של מדינת ישראל, כאשר הרבה ממנה נוצר על-ידי הונגרים. 

 

ספר זה הוא גם מתנה לילדינו – שלי ושל אשתי מרינה – לסטפן (שנולד ב-1989) ולמוניקה (שנולדה ב-1993), אשר מעולם לא הכירו את אבי, ושעבורם מהווה תקופתו זמן מרוחק בהיסטוריה. אולי יוכל ספר זה לקרב אותם – ואף את ילדיהם – אליו ואל התקופה שבה הוא חי. 

וכן, ספר זה הוא גם מתנה לאבי. זוהי הדרך שלי לתת לו בחזרה את מה שאני מרגיש שמעולם לא נתתי לו מספיק בעודו בחיים: תשומת לב, כבוד ואהבה. 

 

כאשר קראתי את הספר הזה, נוכחתי לדעת שביני ובין אבי קיימים כמה קווי דמיון מבחינה מקצועית. הוא ניהל וביים תוכניות בידור ייחודיות בתיאטרוני הסרטים המובילים בבודפשט; ואילו אני הייתי המנכ”ל של רשת קולנועים חשובה בארצות הברית. הוא כתב מאמרים מבריקים עבור עיתונים; ואילו אני הייתי מנהל בכיר במערכת עיתון גלובלית (ואף מילאתי תפקיד מרכזי ברכישתן של שתי מערכות עיתונים בהונגריה). הוא הנחה, הפיק ושיחק בסרטים ובתיאטרון; ואילו אני הייתי הנשיא של חברות גדולות אשר הפיצו סרטים ותוכניות טלוויזיה בטלוויזיית כבלים ובקלטות וידאו. 

 

עם זאת, בז’רגון ההוליוודי, אני הייתי “החליפה”, ואילו אבי היה “הכישרון”. כיוון שהכרתי בכך שלי עצמי חסר הכישרון היצירתי, הרי שהדרך שבה יכולתי להתקרב לכך – ולאנשים כמו אבי – היה על-ידי כך שעבדתי איתם. זאת ועוד, תחרותיים ככל שיהיו תחום העסקים ותעשיית המדיה באמריקה, הרי שהם מחווירים בהשוואה לתלאות ולקשיים החמורים שעליהם הצליח אבי באומץ להתגבר.

 

כמה הרהורים אחרונים: לשנינו – לאבי ולי – יש תחושה עמוקה של זהות יהודית, יותר מאשר של דתיות. גם אבי וגם אני אהבנו בלי גבול את אמי, מגדה, ושאבנו ממנה כוחות ועוצמה. ולבסוף, למרות התקופות שעברנו בנפרד, הרי שאהבתו ומסירותו של אבי אלי, וכן גאוותו בי, היו שלמות וטהורות.

בלה פסטור הותיר רושם ממושך ומלא חיים על כל מי שהכיר אותו. עלי הוא השאיר יותר מזה: הוא המקום שממנו באתי.