top of page
רפאל פסטור
מאַין‭ ‬באתי‭?‬

„אתה הנך המקום שממנו באתָ,“ אמרה לי אמי לפעמים. אפילו כאשר בנינו את עתידנו בהתלהבות באמריקה, עם כל ההזדמנויות החדשות שנוצרו שם עבורנו, הייתה זו תזכורת נבונה. זאת לא הייתה הצהרה סתמית בדבר מקורנו הגיאוגרפי, אלא היא הייתה קשורה לשורשים התרבותיים ואפילו ההיסטוריים שלנו. 

ספר זה מספר את סיפור שורשיו של אבי ושל מסע חייו הבלתי רגיל. 

סיפורו של בלה פסטור מהווה תעודה היסטורית רבת ערך. חייו והישגיו עוצבו על-ידי הזרמים הכבירים שהנחו את השביל המסוכן שבו הלכה יהדות הונגריה – ולמעשה, של רוב יהדות מרכז אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא היה אחד האנשים המובילים שהתנסו, השפיעו ותיעדו את האירועים הטרנספורמטיביים של עמו ושל תקופתו. כאשר הפכה הונגריה לעצמאית בתחילת המאה; כאשר, מאוחר יותר, היא נעשתה יותר ויותר אנטישמית, ובסופו של דבר שיתפה פעולה עם הנאצים; כאשר יהודים רבים היגרו למדינת ישראל החדשה וטיפחו אותה, אחרי השואה; כאשר ברלין הפכה למוקד המרכזי של המלחמה הקרה; וכן במשך נקודות מפנה חשובות אחרות בהיסטוריה – אבי היה נוכח שם מקרוב, והשפיע השפעה משמעותית. 

זוהי גם הביוגרפיה של אדם רב-כישרוני באופן יוצא דופן. אבי ביים, הפיק ושיחק בסרטים והצגות תיאטרון בהונגריה, ישראל וגרמניה. הוא גם היה כתב עיתונאי פורה, חד-הבחנה ומשעשע. הוא היה הומוריסט, אמרגן, וצופה חד-מבט באנשים ובנסיבות שסבבו אותו. הוא תמיד היה „הרוח החיה במסיבה“ – האדם השנון והכריזמטי ביותר בחדר. מה שהניע אותו היה יצירתיותו החדשנית – שהיה לו אומץ בלתי נדלה לבטא אותה, למרות הכוחות השליליים שעמדו בדרכו. 

 

במיוחד בעבורי, התפתחותו של ספר זה והספר עצמו היו מסע של תגליות. את רוב מה שנמצא בספר לא ידעתי כלל עד שהנושא נחקר והועלה על הכתב. תכופות, ילדים לא שואלים והורים לא מספרים. יתכן שזה נכון במיוחד אצל ניצולי שואה, או למעשה, לניצולים של כל סבל טראומטי, הרסני ובלתי נתפס, שקשה מדי לדבר עליו. זה היה נכון במקרה של אבי ושלי. במשך עשרה חודשים, החל במרץ 1944, למעלה מ-500,000 יהודים הונגרים נשלחו למות במחנות ריכוז. חייו של אבי ניצלו הודות לאיכרים הונגרים לא-יהודיים שהסתירו אותו בחווה שלהם. חייה של אמי ניצלו כיוון שהיא קיבלה מקלט בשגרירות השוויצרית בבודפשט יחד עם אביה, עורך דין חשוב שייצג את ממשלת שוויץ בהונגריה. אבי ואמי נישאו אחרי המלחמה, ב-1948, והיגרו לישראל בשנת 1949. 

 

עם זאת, אבי ואני היינו מופרדים לא רק על-ידי מה שלא סופר ולא נשאל עליו. הופרדנו גם על-ידי הפרש הגילאים בינינו: כאשר נולדתי בשנת 1950 בישראל, אבי היה בן 55, וכאשר הוא נפטר בגיל 71 בניו-יורק, אני הייתי בן 16. (הוא היה מבוגר מאמי ב-23 שנה). היינו גם מופרדים פיזית רוב הזמן מאז שהייתי בן 9 ועד הגיעי לגיל 13, כאשר הוא חי בברלין ואילו אמי ואני גרנו בניו-יורק. (הוא הצטרף אלינו בניו-יורק למשך שלוש השנים האחרונות של חייו). כמו כן, היינו מופרדים מבחינה תרבותית: אבי היה התגלמות האירופאיות מבחינת השכלתו הספרותית, חוש ההומור שלו, העדפותיו הגסטרונומיות וכן הלאה, ואילו אני הפכתי בלי בושה לבן-עשרה אמריקני, והייתי חסר הן את הסבלנות והן את החוכמה להעריך כראוי את דרכיו של אבי. (מטעמי נוחות, אמי ואני שינינו את שם משפחתנו ל-Pastor, בעוד אבי המשיך להשתמש באיות Pásztor על מנת לשמור אמונים למורשתו). 

על כן, ספר זה ממלא את הפער של מה שלא ידעתי או לא הערכתי כראוי. 

אני חייב תודה עצומה ואינסופית לאנה סלאי על כך שעשתה כל זאת לאפשרי – על התעודה ההיסטורית, על הביוגרפיה היוצאת דופן, ועל מסע התגליות הזה. היא חקרה באופן יסודי ומעמיק את נושאו של ספר זה, וכתבה עליו מתוך הערצה וחיבה אמיתיות לאדם שאותו מעולם לא פגשה. לאחר שהיגרה בעצמה לישראל מהונגריה (אם כי היה זה ארבעה עשורים אחרי הגירתו של אבי לשם), ובהיותה היסטוריונית תרבותית ופרופסורית של התפוצה היהודית בהונגריה, היא נתקלה בסיפורו של אבי והתחילה לחקור אותו. היא רצתה לכתוב ספר על חייו, ואיכשהו מצאה אותי ופנתה אליי (בנו היחיד) בארה”ב בינואר 2016. בפעם הראשונה שוחחנו בטלפון במשך כמעט שעתיים. (אנה קוראת אנגלית אך לא דוברת את השפה; ואילו אני מדבר הונגרית, השפה שבה דיברו הוריי בבית כאשר גדלתי, אך לא קורא בשפה זו. לפיכך, דיברנו בהונגרית). בסיום שיחתנו, אמרתי לאנה שלמדתי ממנה על אבי יותר משידעתי אי פעם לפני כן. ביקשתי ממנה לכתוב את הספר הזה, ועמדתי על כך שאני אממן את כתיבתו. בחודשים שלאחר מכן, כאשר עמדנו בקשר קבוע ולבסוף אף נפגשנו בישראל, התפתחו אצלי הערצה וחיבה לאנה – על האינטליגנציה שלה, על טוב לבה וכנותה. אני רואה ספר זה כמתנה שהיא העניקה לי, ועל כך אני מכיר לה תודה אינסופית. 

 

אני גם מכיר תודה עמוקה לאנה מנצ’ין על כך שתרגמה כה יפה את הספר מהונגרית לאנגלית, כך שילדיי, אנשים אחרים ואני נוכל לקרוא אותו. אף יותר מכך, אני מודה לאנה מנצ’ין על תרומותיה הנאות והמשמעותיות כעורכת. היא נולדה בהונגריה והתחנכה בארצות-הברית. יש לה דוקטורט בהיסטוריה של אירופה המודרנית מאוניברסיטת בראון. כותרת התזה שלה היא “משָלים של מודרניוּת: סרטי בידור ודימויה וייצוגה של החברה בתרבות בהונגריה שבין המלחמות”. הידע שלה סייע להציב את התקופה הקריטית הזאת בחייו של אבי בתוך ההקשר שלה. אני מודה גם לה על המתנה שהעניקה לי. 

 

ספר זה הוא מַתָּנה בדרכים נוספות. 

זוהי מתנה לאלה המתעניינים בהיסטוריה של התיאטרון, הקולנוע והעיתונאות במחצית הראשונה של המאה העשרים בהונגריה, כאשר הרבה מהיסטוריה זו נוצר על-ידי יהודים, וכן בשנים הראשונות של מדינת ישראל, כאשר הרבה ממנה נוצר על-ידי הונגרים. 

 

ספר זה הוא גם מתנה לילדינו – שלי ושל אשתי מרינה – לסטפן (שנולד ב-1989) ולמוניקה (שנולדה ב-1993), אשר מעולם לא הכירו את אבי, ושעבורם מהווה תקופתו זמן מרוחק בהיסטוריה. אולי יוכל ספר זה לקרב אותם – ואף את ילדיהם – אליו ואל התקופה שבה הוא חי. 

וכן, ספר זה הוא גם מתנה לאבי. זוהי הדרך שלי לתת לו בחזרה את מה שאני מרגיש שמעולם לא נתתי לו מספיק בעודו בחיים: תשומת לב, כבוד ואהבה. 

 

כאשר קראתי את הספר הזה, נוכחתי לדעת שביני ובין אבי קיימים כמה קווי דמיון מבחינה מקצועית. הוא ניהל וביים תוכניות בידור ייחודיות בתיאטרוני הסרטים המובילים בבודפשט; ואילו אני הייתי המנכ”ל של רשת קולנועים חשובה בארצות הברית. הוא כתב מאמרים מבריקים עבור עיתונים; ואילו אני הייתי מנהל בכיר במערכת עיתון גלובלית (ואף מילאתי תפקיד מרכזי ברכישתן של שתי מערכות עיתונים בהונגריה). הוא הנחה, הפיק ושיחק בסרטים ובתיאטרון; ואילו אני הייתי הנשיא של חברות גדולות אשר הפיצו סרטים ותוכניות טלוויזיה בטלוויזיית כבלים ובקלטות וידאו. 

 

עם זאת, בז’רגון ההוליוודי, אני הייתי “החליפה”, ואילו אבי היה “הכישרון”. כיוון שהכרתי בכך שלי עצמי חסר הכישרון היצירתי, הרי שהדרך שבה יכולתי להתקרב לכך – ולאנשים כמו אבי – היה על-ידי כך שעבדתי איתם. זאת ועוד, תחרותיים ככל שיהיו תחום העסקים ותעשיית המדיה באמריקה, הרי שהם מחווירים בהשוואה לתלאות ולקשיים החמורים שעליהם הצליח אבי באומץ להתגבר.

 

כמה הרהורים אחרונים: לשנינו – לאבי ולי – יש תחושה עמוקה של זהות יהודית, יותר מאשר של דתיות. גם אבי וגם אני אהבנו בלי גבול את אמי, מגדה, ושאבנו ממנה כוחות ועוצמה. ולבסוף, למרות התקופות שעברנו בנפרד, הרי שאהבתו ומסירותו של אבי אלי, וכן גאוותו בי, היו שלמות וטהורות.

בלה פסטור הותיר רושם ממושך ומלא חיים על כל מי שהכיר אותו. עלי הוא השאיר יותר מזה: הוא המקום שממנו באתי.

אנה סלאי
המפגש‭ ‬שלי‭ ‬עם‭ ‬מפעל‭ ‬חייו‭ ‬של‭ ‬בלה‭ ‬פסטור

יש שחוקרים מחפשים נושא חדש, ויש שהנושא מוצא את החוקר. כך בדיוק קרה לי עם מפעל חייו של בלה פסטור. באוקטובר 2015 הייתי בין מארגני יום הרצל במוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית בצפת. לכנס הזמנתי את חוקר תולדות הסרט העברי, יעקב גרוס, שנפטר לאחר מכן לפתע, כדי שירצה על תרומתם של דוברי ההונגרית לקולנוע ה(ארץ)-ישראלי. בין הדוגמאות הבולטות הוא מנה את שמו של בלה פסטור, שבתחילת שנות החמישים יצר כמה וכמה סרטים, אבל על חייו הוא קרא רק מאמר אחד, וראה שתי קריקטורות. הסרטים שלו אבדו, ועד היום הוא לא מצא את עקבותיהם. מהשיחה שאחרי ההרצאה התבהר שהוא מתעניין מאוד בכל פרט קטן במפעל חייו של בלה פסטור, אבל בגלל מחסום השפה הוא לא הגיע למקורות בהונגרית. הוא השקיע את כל מרצו באיתור הסרטים שהסתובבו באי-אילו אוספים, בדיגיטציה ובשחזור הסרטים. כך התחלתי לבדוק, מתוך סקרנות, מה ידוע בהיסטוריה של התיאטרון ההונגרי והקולנוע ההונגרי על בלה פסטור. 

בהתחשב ביצירה הענפה והפורייה שלו, מתעוררת שאלה לגיטימית: איך ייתכן שההיסטוריה של התיאטרון והקולנוע מזכירים את בלה פסטור רק באופן מקרי, לרוב על סמך מקורות כוזבים או חלקיים? האירועים ההיסטוריים הסוערים של המאה ה-20 קטעו שוב ושוב את הקריירה שלו רבת ההישגים, והמעברים שלו בין הארצות לא עזרו אף הם להנציח את מורשתו. על כן, הספר שלפניכם לא רק חושף קריירה נשכחת, אלא גם משמש דוגמה לקריירה אמנותית רבת תהפוכות במחצית הראשונה של המאה ה-20.

למי נועד האלבום הזה, הרואה אור בשלוש שפות, ומגולל את סיפור חייו של איש התיאטרון והקולנוע? לאותם סטודנטים, מחנכים וקוראים, שמתעניינים בהיסטוריה של התיאטרון והקולנוע במאה ה-20, ובגורלם של האמנים היהודים במזרח אירופה, שפעלו בצלן של שתי מלחמות העולם. כמו כן, הוא מיועד לחוקרים ולעובדי הספריות, הארכיונים והמוזיאונים, ולקהל הקורא בעברית, בהונגרית ובאנגלית, שסקרן להרחיב את ידיעותיו על תולדות התרבות.

כדי להקל על הקריאה בספר, הערות השוליים והכתוביות לתמונות השונות מובאות רק בשפה אחת. מפתח השמות בסוף הספר מתעד את שנות הולדתן ופטירתן של הדמויות המוזכרות, כמו גם את שנת עלייתן לארץ, אם זה רלוונטי. בטקסט הספר מוסבר הקשר שלהן לתקופה המדוברת ולאירועים המוזכרים. כדי לשמור על חוויית קריאה שוטפת, שמתרכזת בסיפורו של בלה פסטור, בחרתי שלא להעמיס על הקורא הסברים ארכניים שקשורים לאירועים ההיסטוריים, או פרטים ביוגרפיים נוספים של הדמויות המוזכרות, שאינם קשורים ישירות לספר. הציטוטים הרבים שמלווים את הטקסט, ממחישים את האווירה של התקופות השונות הנדונות בספר, ומאירים את הסיפורים האנושיים הכרוכים בו.

במקורות, אפשר למצוא בסיווג תמטי (ובתוך כך בסדר אלפביתי) את כל פרטי המקורות השונים: ספריות, ארכיונים, בסיסי נתונים דיגיטליים, עיזבונות, ראיונות, סרטים ותמונות.

לכבוד צאת הספר, אני רוצה להודות לרפאל פסטור, שאִפשר לחבר ולהוציא לאור את הספר, ולכל מי שעזר לי בעבודת התחקיר, בארכיונים ובשיחות אישיות.

אני מודה למעצב לביא צרפתי עבור העיצוב המרהיב, בכך שהצליח להעביר את התכנים בצורה אסטטית ונקייה ונענה לאתגר של שילוב של שלושת השפות, אנגלית הונגרית ועברית בצורה חכמה כך שנוצרה הרמוניה בינהן ולא אחת על חשבון השנייה. טיפול ושיפור מאות צילומים היסטורים.

תודה גם להוצאת צפרא שהפיקה את הספר בצורה הטובה ביותר וסייעה רבות בכל הלוגיסטיקה של המשלוחים להונגריה, ישראל וארצות הברית.

בישראל: שרה בוני, איתן בנצור, אגי בר-סלע, ניצה בשקין יוסף, יוליה גטי לוז, יוליאט גל, אלינה גצל, יעקב גרוס ז”ל, אסתר דרנגר, שושנה הסון (קולב), לילי יודינסקי, דן מיכמן, מיכאל מרטון, מרים נבו (מריקה רוז’ה), ורה סולומון, אגי פרנקל, תומר רוזן גרייס, מאיר רוסו, שלמה שורינו, דני שיק, חיים שרייבר.

בארצות הברית: פטר טריאן.

בבודפשט: אישטוון אורגובאניי, גבור ברניי, טמש גאידו, בלינט הורבט, אנה ווטיסקי, אנה טוט, קטלין ילשובסקי, זיטה נאג’, אווה נוטי, אנה פברי, אנטל פסטור, קלרה פסטור, ארז’בט פץ, מרטון קורוץ, אגנש ריכרד, טיבור שנדור, בלה שרושי קיש. 

bottom of page