בידור בין עולמות

 בלה פסטור (1966-1895) ותקופתו

"גורלי הוא רק טיפה באוקיינוס הגורל היהודי"

סיפור חיים

משפחה – ימי נעוריו
fam2_edited.jpg
family_edited.jpg
02_Etel Frank_edited.jpg

"משפחתי מגיעה ממחוז סטמאר. אבי, יאקאבּ בֶּרגֶר, נולד בגאצ'אי. הם היו שמונה אחים: יונש, טובי, שלוימי, יוז'י ויאקאב, וילדה אחת, אסתר. אמי נולדה

בנאג'קרויי. הוריה היו מור פרַנק ולוּיזָה רוט. לאמי היו שמונה אחים. הייתה זו משפחה מרוב ילדים, אבל רק הייתה. (בהתחשב בריבוי הטבעי של הימים ההם, היום היו אמורים להיות חמישים נכדים, אבל אני יודע רק על שבעה-שמונה.) דודַי מצד אבי היו איכרים יהודים יראי שמים, נועלים מגפיים. אחד מהם היה קצב, לשני היה בית מרזח. לאבי היו 86 דונם של שדות חקלאיים באקוש [Acâş ברומניה], במחוז סילאג'. שם נולדתי ב-2 בינואר 1895. (האגדה מספרת שנולדתי כבר ב-31 בדצמבר, אבל רשמו אותי יומיים מאוחר יותר, כדי לדחות בשנה את הגיוס לצבא.) ב-1899 עלה נהר הקרָסנה על גדותיו, והשמיד את כל היבול של שדותיו של אבי. הוא פשט את הרגל. עברנו לבודפשט חסרי כול."

בלה פסטור, עדות עצמית (לא גמורה)

01_Jakab Berger_edited_edited.jpg
מלחמת העולם הראשונה

הוא התגייס בקולוז'וואר ב-1 במאי 1915 כשחקן מפוז'וני, קיבל הכשרה לקצונה בפראג, ומ-1 בדצמבר נלחם בחזית הרוסית. הוא נפצע קשה פעמיים, והשתחרר באוקטובר 1918 בבודפשט. הבמאי והמפיק לעתיד היה סגן-משנה במילואים, עטור צל"שים, בהם צלב הברזל.

עידן המהפכות

למרות התפקיד שנטל על עצמו במהפכה, לא שכח בלה פסטור את שליחותו בתיאטרון. ביוני 1919 מנה אותו כתב העת סינהאזי אלט עם השחקנים המוכשרים ביותר ופרסם תצלום שלו על עמוד שלם, מתוך סרטה של הרקדנית אולגָה דֶסמונְד. תשעה סרטי ריקודים צולמו בכיכובו של פסטור בברלין, והסרט הראשון בסדרה, אהבת צוענים, היה אמור לצאת לאקרנים באמצע יולי. באוקטובר עדיין היה אפשר לקרוא על הסרטים הללו: בהינתן התנאים הטכניים, יפיץ אולפן קורבין בבודפשט את הסרטים, שכבר הוצגו בהצלחה בערים הגדולות של אירופה.

קולנוע ותיאטרון, ראשית שנות העשרים

בשנת 1920 , עם תום מלחמת העולם הראשונה, המהפכות ומהפכות-הנגד שבאו בעקבותיה, קיבל בית הנבחרים ההונגרי את החוקים האנטי-יהודיים הראשונים באירופה, הידועים בכינויים נומרוס קלאוזוס. החוק הראשון, שעליו הוכרז ב-26 בספטמבר 1920 , הגביל את מספרם הגבוה של הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות וסינן מתוכם את משתתפי המהפכות האזרחיות והבולשביקיות. לא היה זה החוק המגביל היחיד שהתקבל בחודשים הללו. ב-1 באוקטובר, בהתאם לתקנון חדש להפעלת בתי תיאטרון לתמונות נעות (קולנוע), היה רק שר הפנים רשאי להנפיק "אישור לקיים מופעים".

משפחת פונק-אנג'לו

"התחתנתי בשנת 1923. אשתי הייתה אֶרזֵ'בֶּט פוּנק, ולה שני אחים, הצלם הנודע אנגֶ'לו שאיתו היא גם עבדה, ושָנדור פָלוּדי, לימים הבעלים של מעבדת הסרטים קובָץ' ופלודי. אשתי הייתה בעצמה צלמת מעולה." בלה פסטור, עדות עצמית (לא גמורה)

בנציגות מברלין UFA בבודפשט  

"אחרי הפרמיירה של רפסודיה הונגרית בבודפשט נפל בחלקי הכבוד להכין את הפרמיירה גם בווינה. נעניתי לאתגר והתחלתי לבנות בתי איכרים בכניסה לבית הקולנוע ולקשט אותם בדגלי הלאום חילקנו מימיות עממיות, ומילאנו את כל הבירה הקיסרית לשעבר באדום-לבן-ירוק. כשהגיע יום הפרמיירה, ניגש אלי עיתונאי אוסטרי ואמר לי: 'כל הכבוד, אתה איש מוכשר מאוד. אוסטריה לא הצליחה לצבוע את הונגריה בצבעי הלאום שלה, שחור וצהוב, במשך מאות שנים, אבל אתה הצלחת בתוך יומיים לצבוע את וינה באדום-לבן-ירוק'..."

בלה פסטור, אוּישָג, 25 בדצמבר 1929

מברלין לרחוב נאג'מֶזהֶ

"1933.  Hitlers Machtergreifung! בת אחת נגמר הכול. ב-1 באפריל נערך יום 'החרם היהודי' הידוע לשמצה. אני, עם דרכון הונגרי בכיס, נכנסתי בגאווה בשערי חנות המזכרות היהודית של רוזנהיין, בקוּרפירסטנדאם. על חלון הראווה נכתב במריחות צואה 'Jude verrecke!'. בפתח החנות עמדו אנשי אותי באלות גומי עד זוב דם. איבדתי שתי שיניים. עוברים ושבים הסיעו אותי לקליניקה אוגסבורגר, שם חבש אותי פרופסור פיקרד ותפר את הפצע בפני. עד היום אפשר לראות את הצלקת. גורלי הוא רק טיפה באוקיינוס הגורל היהודי." בלה פסטור, עדות עצמית (לא גמורה)

קולנוע רדיוס ברחוב נאג'מֶזֶה

הפרמיירה של חלום ליל קיץ, סרטו האמריקני הדובר הונגרית של מקס רֶיינהַרדט, נערכה במסגרת חגיגית במיוחד, בנוכחותו של המושל מיקלוש הורטי ומשפחתו, שרים ומכובדים נוספים. לפני הסרט הושמעה הפתיחה של מנדלסון. פסטור חנך פסל של שייקספיר, יצירתו של האמן אנדרָש נוטי, ולבסוף קרא את המברק של ריינהרדט שהבמאי הנודע שלח מניו יורק, במיוחד לפרמיירה ההונגרית. זוהי תמונת מצב מרתקת מאוד מ-1935. יוצר הסרט מקס ריינהרדט הוא אחד הבמאים הגאוניים של המאה ה-20, שנמלט מפני היטלר לאמריקה, אבל עדיין לא דיבר אנגלית. שותפו לבימוי היה ויליאם דיטֶרל. בגרמניה נאסר הסרט להקרנה משום שהבמאי והמלחין, פליקס מנדלסון, יהודים. בבודפשט, בקולנוע של פסטור ברחוב נאג'מֶזֶה, היה אורח הכבוד בפרמיירה המושל הורטי, ואחיו הצעיר של קרוי נוטי יצר את הפסל שהוזמן במיוחד לאירוע (ומאז אבדו עקבותיו).

עיבודים קולנועיים למחזות עממיים

פסטור, שהיה עסוק במחזות עממיים, לא ראה אות אזהרה בהחלטת המועצה הארצית של מפעילי הקולנוע ההונגריים באפריל 1938, ש"לאור האווירה הכללית", מספר היהודים שיכולים להשתתף בהנהגת המועצה יהיה נמוך אף יותר מהרף המותר לפי החוק האנטי-יהודי הראשון. ואכן, פסטור לא נבחר מחדש לנציגות.

"הגעתי לפת לחם"

במקביל להתקדמותו של פסטור בז'אנרים העממיים והקלילים (סקצ'ים, בורלסקות), התקבלו הוראות חדשות שהגבילו את עבודתו היצירתית. מימוש ההוראות התעכב, כי כתב העת מָג'ר פילם של לשכת התיאטרון והקולנוע (בין ה-18 בפברואר 1939 ל-29 בדצמבר 1943) עדיין פרסם את חברת סרטי פסטור ברשימת חברות הסרטים, וביקורות הסרטים של העיתון הזה, שנקט קו אנטישמי קיצוני, הזכיר את שמו בקרדיטים של עיבוד התסריטים להונגרית, בעבור סרטים אנגליים וצרפתיים.

משפחת וילהֶלם

ב-20 במרס 1948 התחתן בלה פסטור שוב. אשתו השנייה הייתה מָגדולנָה טֶרֵזִיָה וילהלם, בתם של ד"ר קרוי וילהלם וסֶרִֵנָה שוּגָר.

 

"במקום תלונות בלתי פוסקות, אני רק מציין בקצרה שפֵּטֶר היקר שלי שם קץ לחייו ב-16 במאי, 1944. הוא מת בתוך ארבע דקות, לאחר שבשעה 7:20 בבוקר הוא ירה לעצמו כדור בראש. עשר דקות לפני כן עוד שוחחנו במצב רוח מרומם, ולא הייתה לי שום סיבה להניח שבתוך תוכו הוא כבר תכנן מעשה אפל כזה. הייתה זאת המכה הראשונה שניתכה על משפחתנו, אף על פי ששתי אחיותי, שטֶפי ומָרגיט גורשו שתיהן מהעיר קאשָה, וכפי שהסתבר עתה, נשרפו למוות באושוויץ."

מכתבו של קרוי וילהלם לגיסתו ארז'בט, 24 באוקטובר 1945, בודפשט

1948-1945 :העולם החדש

פסטור הצטרף לחוג הקולנועי שהתארגן תחת מטרייתה של המפלגה הקומוניסטית ההונגרית, אבל בשנים הראשונות שאחרי המלחמה, בדומה לרבים אחרים, הוא חגג את השחרור הפנימי והרוחני, ונמלא התלהבות כנה מהאווירה הפלורליסטית שאפיינה את התקופה הקצרה הזאת, גם מבחינת הקשת המקובלת של הטעמים והסגנונות, וגם מבחינת המסגרות המקצועיות שהותר להן לפעול. האופוריה שאפיינה את השנים שאחרי המלחמה, פרץ היצירתיות ותחושת ההקלה שליוותה את עצם ההישרדות, שככו ונמוגו. פסטור לא יכול כבר לקוות שהפרק החדש בקריירה שלו ייפתח בהונגריה.

תחילת הקריירה בישראל

לפי כל הסימנים הגיע בלה פסטור לישראל בתזמון מצוין (מרס 1949). הידע המקצועי הרב שלו הכישרון הרבגוני שלו ויצירתו הענפה משכו אליו תשומת לב. העיתון על המשמר פרסם את הריאיון הראשון עם פסטור. יֶנֶה קולבּ (לימים מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות) נשלח בשם המערכת לראיין אותו. בפסקה שפתחה את הריאיון תוארה סביבת העבודה התוססת שלו, והצטיירה דמות פעלתנית ותוססת, שעוקבת מקרוב אחרי כל התפתחות מקצועית בעולם הגדול.

"מכרתי מחליקיים בקו המשווה"

"את הביקורים התכופים בתיאטרון. עד שהעולה ילמד עברית על בוריה, הוא מוכרח לשמוע שפה מוכרת בתיאטרון. החוויה הזאת תכין אותו לקראת התיאטרון העברי, ותעצב את דמותו של הקהל העברי העתידי. אסור לוותר על התיאטרון!"

בלה פסטור, "עגלה מקורה בישראל", אוי קלט, 17 בספטמבר 1953

"כאן אני חי לצדם,
לא איתם ולא ביניהם, רק לצדם"

את כל מה שהוא מצא ראוי לסקירה, סקר פסטור מנקודת מבט ישראלית: ההדים של משפט אייכמן, התבטאויות אנטישמיות, משפטים של פושעי מלחמה, השיח הציבורי. כאשר נערך בברלין שבוע האחווה, הוא נאבק בעצמו: "לסלוח על העבר? זה יהיה חטא! לשכוח אותו? אסור. להבין? מה שקרה היה בלתי נתפס לבן אנוש."

אפילוג בניו יורק

במהלך‭ ‬שנותיו‭ ‬בברלין‭ ‬הגיע‭ ‬פסטור‭ ‬לעתים‭ ‬קרובות‭ ‬לניו‭ ‬יורק‭. ‬כשהחליט‭ ‬להתיישב‭ ‬שם‭, ‬הוא‭ ‬שינה‭ ‬את‭ ‬תחומי‭ ‬העיסוק‭ ‬שלו‭, ‬בניגוד‭ ‬למה‭ ‬שעשה‭ ‬עם‭ ‬הגעתו‭ ‬לארץ‭. ‬בשעות‭ ‬היום‭ ‬הוא‭ ‬עבד‭ ‬במשרד‭ ‬נסיעות‭, ‬אבל‭ ‬ניסה‭ ‬להשתלב‭ ‬בהפקות‭ ‬תיאטרון‭, ‬לביים‭, ‬ולפרסם‭ ‬בעיתונות‭. ‬

המוהיקן האחרון של הבוהמה של בודפשט

"הוא היה אמן בכל רמ"ח איבריו, אמן ססגוני משכמו ומעלה, בעל השכלה רחבה. הוא היה מוכשר בצורה ייחודית. כישוריו המגוונים התחרו בצבעי הקשת, ידיעותיו הרחבות בלקסיקונים, הוא היה היסטוריה מהלכת של הספרות, שתועדה במוחו בצורה מדוקדקת, כמעט מפחידה, בהשוואה לאדם מן השורה.

הוא היה חבר יקר בעל נפש עדינה, שחייך בלבו גם כאשר ניסה לגלם אדם כועס או אבא נוזף."

מכתבו של אנדרָש גאל לרפי פסטור,

26 בדצמבר 1966, ניו יורק

 

© 2019. Created with Wix.com by superhappystudio